<h1>הרוקח סימן שט"ז</h1>
<h2>דף כא.</h2>
מנהגים. מי שמתו מוטל לפניו אינו נכנס לבית הכנסת להתפלל אלא יושב מבחוץ ומתפלל לאפוקי שאינו מתו אלא קרובו דלא. ואדם חשוב יושבין אצלו משום כבודו. ואותם שהתפללו עם האבל כבר כשנכנסין לבית הכנסת אל יתפללו עם הצבור שכבר נפטרו אלא קורין את שמע פרשה ראשונה.
במגנצא ובוורמיישי' אין יושבין על פחות משלשים. אבל שרבו ימי אבלו בקיץ וטורח לו הזיעה מותר לתת לו חלוק לבן לובשו אחר יום או יומים ואחר כך ילבשנו.
במגנצא הורה רבי' שמואל הכהן לכנופי בי עשרה כל שבעה במקום שנפטר המת ואפי' אין שם אבל מפני שהנשמה אוננת שם כל שבעה, ואין נוהגין כן אלא דווקא במקום שיש לו קרוב והוא במקום רחוק שהוא היה חייב לישב עליו אבילות אלא שנתרחק והכל מודים.
מי שאירעו אבל לפני יום טוב יום אחד בטל ממנו גזירת שבעה ולא גזירת שלשים ומקצת היום ככולו.
שינוי עשו בווירמישא בימי רבותינו שנפטר מת בראש חדש ואמרו צידוק הדין וקדיש ומה שעשו לתלמיד חכם גדול עשו. השיב ר' משלם לר' נחמיה ששאל אם אומר צידוק הדין, ודאי אין אומר לא בראש חדש ולא בחולו של מועד שהרי אין אומר בפורים שכן שנינו שאסור בהספד ובתענית וכל שכן בר"ח ובחש"מ דאורייתא, ואם תרצה לומר יאמרו צידוק הדין ולא יספדו הרי אמרו אין מניחין את המטה ברחוב בחולו של מועד שלא להרגיל את ההספד, מיהו על חכם גדול מספידין. במגנצא מת א' בג' בניסן ואמרו עליו צידוק הדין. בווירמש"א אם אירע מת בט' באב אומר צידוק הדין. בשפיר"א נפטר מת ביום שלפני פסח וצוה ר' אליקים לומר צידוק הדין.
ביום טוב ראשון של סוכות נפטרה אשתו של רבי יצחק ב"ר יהודה למחר ביום השני הלכו כל הקהל בהשכמה קודם התפלה וקברוה ולא הלכו עם האבל לביתו לנחמו וגם הוא הלך לבית הכנסת. לאחר סוכות נהג אבילות רק ששה ימים בלבד.
הורה רבי יצחק לר' יהודה בנו כשמתה אמו שילך יחף לביתו כשיחזור אע"ג דיום טוב היה, ואין נוהגין לילך יחף כשחוזרים מבית הקברות אלא על אביו ועל אמו בלבד. שמועה רחוקה שכבר עברו ל' יום צריך לישב באבילות שעה אחת ויושב על גבי קרקע שעה וחולץ מנעליו ושוהא שעה אחת ונועל לאלתר. אדם שמת לו מת ובתוך שלשים נולד לו בן אינו עושה שמחה ומשתה ביום המילה. אין הכהנים מטמאין לאחים מן האם.
מנהגים רבי קלונימוס ראיתי אבל קודם ששלמו אבליו היה יוצא לבית הקברות ללוות למת. אין אומר והוא רחום בבית האבל ואין נופלין על פניהם עד לאחר גמר כל התפלה. ואין קורין שם הלל בראש חדש חדא דאין אומר דבר שמחה, ועוד משום לועג לרש כי הנשמה אוננת שם ואיך יאמרו לא המתים יהללויה, תו דעשרה שפירשו מן הציבור כיחידים דמו. לאחר שאמר צדוק הדין בבית הקברות לוקחים עפר ועשב עמו ומשליכין אחר גיום ואומר יציצו מעיר כעשב הארץ, אתחיית אמתים כתיב. ורוחצי' ידיהם ופניהם ואומר בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. בויר"משא אומר בראש חדש צידוק הדין בדרך כשהולכין לבית הקברות וקדיש בבית הקברות, אבל במגנצא אין אומר אלא על תלמיד חכם. פעם אחת קברו מת בחולו של מועד ועמד ר' ואמר צידוק הדין לפי שאינו הספד אלא קבלת דין שמים, וגם נכנס בביתו וניחמן כדאמר התם אבל אחרים מתעסקין בו לנחמו והוא יושב על גבי כסאו ומקבל תנחומין. מברכין דיין אמת בשבת וביום טוב דברכה דמצותה בזמנה נוהג לעולם. בדין הוא שיאמרו צידוק הדין בשעת יציאת נשמה אבל עתה נהגו לאומרו בבית הקברות מפני כבוד המת, ויש שאומרים אותו בעוד שעדיין המת בבית. אין צריך להברותו במועד בסעודה ראשונה ובטלה ממנו דין הבראה. אחר ימי אבילות הורה רבי ללבוש חלוק לבן ולרחוץ בחמין אחר שבעה ימי אבילות דאין שלשים אסור בתכבוסת אלא בגיהוץ ותספורת ואפילו גיהוץ שלנו מותר כדאמרינן התם. ילד הנפטר תוך שלשים יום אינן נוהגין אבילות כדמשמע בפרק רבי אליעזר דמילה. ומקצת היום ככולו בין ביום ז' בין ביום ל'. ומת לפני הרגל יום אחד אף על גב דלפניא דחי רגל האבילות לא אמרינן מקצת היום ככולו. מת לו מת בשבת אינו מתחיל אבילות אלא מיום ראשון בלבד, ואם מת לו שעה אחת קודם השבת השבת עולה למנין שבעה, והשבת אינה מפסקת בימי אבלו מאי טעמא עונג כתיב ביה. ורגלים מפסיקין ואין עולין כגון שקברוהו ברגל אבל קברוהו לפני הרגל אפילו שעה אחת בטל הימנו גזירת שבעה והא דאמר קברוהו אינו עולה הני מילי לענין שבעה אבל שלשים עולה. קברו שמונה ימים קודם הרגל בטל הימנו גזירת שלשים. בפסח בעצרת ובראש השנה וביום הכפורים ובסכות אם ימות באלו אפי' יום אחד פוסק ימי אבלותו ובטלה גזירת שבעה, ולאחר המועד ישלים שלשים יום עם ימי המועד, אם השלים שבעה קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שלשים. מתאבל אדם על אשתו אפי' היא עם אביה ועם אמה ועם אחותה בפניהם אבל בחוץ לא. ומנהג לשנות מקומו. מי שמת לו מת ולא נודע לו ונודע לבני עירו מותרין היודעין לזמנו לסעודת מצוה, לפי שאין חל עליו אבלות, אבל מאביו ומאמו צריך להודיעו ואל יזמנוהו.
מנהג שמתפללין בביתו מנחה ומעריב ובבקר הולך לבית הכנסת אבל אינו במנין העשרה ביום ראשון ולא בברכת המזון מיכן ואילך מותר. כשמברכין מוזגין כוס תנחומין ונותנין לבקי ומברך בא"י אלהינו מלך העולם דיין הרחמים שופט אמונות שדנו בדין אמיתי דכתיב הצור תמים פעלו וגו' בא"י מנחם אבלים ויהיב כסא לאבלים ושתיין אבל איהו לא דלא מיחייב משום דלא צריך. המברך ברכת המזון בבית האבל אומר נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ומסיים ברכת הזן עד ולא נבוש לעולם ועד ואומר נחם ה' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל זה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כדבר שנא' כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' בא"י מנחם ציון ובונה ירושלם תתברך חי לעד עד המטיב לכל וכו' אל אמת שופט בצדק ושליט בעולמו לעשות רצונו שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנחנו חייבין להודות לו ולברכו תכלה הרעה ממנו ומן האבל הזה שבתוכנו גודר פרצות ישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת לחיים ולשלום. הרחמן הוא יגדור את הפרצה הזאת מעמו ומכל ישראל לחיים ולשלום. הרחמן הוא משמח את האבלים מאבלם שיהיו שמחי' וטובי לב. הרחמן הוא מנחם בנחמת ירושלם עם כל ישראל עושה שלום במרומיו וכו'. ונותן הכוס לאבל, ומוזגין כוס אחד ומברכין בפ"ה, ושותה האבל כוסו והמברך כוסו ושמחים מיגונם. נוהגין לגמול חסד של אמת ועוסקין במת כשנפטר ונתקרר כי הרוח יצאה ממנו מביאין מים ומחממין אותן ומרחיצין כל גופו ואיבריו ופניו וראשו ואחר כך לוקחין ביצים ויין וטורפים יחד מעורבין ומרחיצין ראשו. והמתעסקין בו רוחצין ידיהם במלח ומים. ונהגו לתקן בגדי פשתן בלא אימרא וחוטין בלא קשר ומלבישין אותו מכנסים וחלוק ואנפליא יילצונש וחלוק סרגניזא וחגור פשתן חוגרין אותו וחגור של מכנסים כמו כן פשתן ועונבין אותו אבל לא קושרין שום קשר ולא בחוטי הראש ומצנפת ובגד שמעטפין אותו סביב שקורין וואלטורה. נעתק מספר הכבוד שיסד האיש הגדול ר' יהודה חסיד זצ"ל אין לקבור שני מתים יחד שהיו שונאין זה את זה כי אף במותם אין להם מנוחה יחד. וגם אין לחפור קבר אם אין נותנין את המת בתוכו מבעוד יום כי כל קבר אשר יחצב וישאר פתוח עד למחר לא ילכו ימים מועטים שימות אדם מן בני העיר. ואין להשים ארון של מת אחד על ארון שהיה בו מת כבר ואם נעשה בברור ימות אחד בתוך ט' ימים. ואם אדם נושק לאחד מבניו כשהם מתים לא ישאר לו גם אחד. ועוד כשקוברין אשה שהיתה אוכלת ילדים בחייה שקורים שטר"ייש אם רואין פיה פתוחה בברור שתעשה אחר מותה כן שנה אחת, ויש לו למלאות פיה עפר בטוב ולא תזיק עוד. וכשמטהרין את המת אין מהפכין את הדף שטהרוהו עליו כי יש סכנה שמא ימות אחד בתוך ג' ימים. וצריך ליבדוק שלא יקפוץ המת אצבעות ידיו. כן שמעתי ממורי ה"ר אלעזר בן רבי י"בק ז"ל. וגם נמצא כשמוציאין את המת מן הבית יש ליזהר שלא יצא אדם ראשון. הרוחות של מתים משוטטין בעולם לשמוע מה גזירה לעולם, ופעמים אומר לחיים לבא עמהם ואם מתרצה או הוא או זרעו ימותו. אלא יש לו לומר להם בעבור שם הקב"ה איני רוצה לבא עמכם ולא עם מתים אחרים, ולמחר ילך על קברם ויחלוץ מנעליו וישתטח על קברם ויאמר בעבור הקב"ה שחפץ בחיי האדם שלא יבא אחריו עוד, ויאמר מן הקב"ה וממני שאיני רוצה לבא עמכם ולא עם שום מת ואל תבואו אחרי ולא אחר אוהבי לא אתם ולא שלוחכם כי חפצי בזה העולם לחיות ולא באותו עולם ג' פעמים יאמר כן בלא מנעלים, ויצום באותו יום. ממחברת ר' יהודה חסיד ובספר הכבוד תמצא ראיה לדבריו.
